פרק 5 – גלי הצחוק
כָּך הִתְנַהֲלוּ יָמֶיהָ בְּבֵית-הַסֵפֶר עַד שֶׁעָלְתָה רִינַת לְכִּתָה ד’. בּוֹקֶר אֶחָד, בְּאֶחָד הַשִׁיעוּרִים בִּקְשָׁה הַמוֹרָה מִרִינַת שֶׁתַּקְרִיא בְּקוֹל מִתוֹךְ הַמַחְבֶּרֶת אֶת שִׁיעוּרֵי-הַבַּיִת שֶׁהֵכִינָה. רִינַת הִתְחִילָה לִקְרוֹא בְּקוֹל רָם וּבַמִּשְׁפָּט הַשֵׁנִי נִתְקְעוּ הַמִלִים בֵּין שְׂפָתֶיהָ, יָצְאוּ מְגֻמְגָּמוֹת, מְרוּסָקוֹת וְרִוְחֵי שְׁתִיקָה אֲרֻכִּים בֵּינֵיהֶם. רַעֲמֵי הַצְחוֹק שֶׁל 44 הַתַּלְמִידִים בַּכִּתָּה הֶחֶרִישׁוּ אֶת אָזְנֶיהָ כְּגַלֵּי-יָם גְּבוֹהִים הַמְּאַיְּמִים לְהַטְבִּיעָה. גַּלֵי הַצְחוֹק שֶׁארכו כמה שניות נִדְמוּ לָה כְּשָׁעוֹת, כְּמוֹ חָרְכוּ בִּבְשָׂרָהּ (צָרְבוּ, נֶחְרְטוּ) וְהוֹתִירוּ בְּזִכְרוֹנָה צַלֶּקֶת אוֹתָה נָשְׂאָה שָׁנִים.
בְּאוֹתוֹ יוֹם חָשָׁה רִינַת בּוּשָׁה גְּדוֹלָה.
כָּל לַיְלָה לִפְנֵי שֶׁנִּרְדְּמָה, דִּמְיְנָה רִינַת שֶׁהִיא אוֹחֶזֶת בְּשַׁרְבִיט קְסָמִים בּוֹ הִשְׁתַּמְּשָׁה לִמְחוֹק אֶת הַרֶגַע הַהוּא (הַמֵבִישׁ) בַּכִּתָּה, לְתָמִיד. (כָּאַב)-צָרַב לָה שֶׁסּוֹדָהּ הַגָּדוֹל, אוֹתוֹ הִתְאַמְצָה לְהַסְתִּיר מֵעֵינֵי כּוּלָם נֶחְשַׂף וְהִיא הָפכה נוֹשֵׂא לְלַעַג, קֶלֶס וּצְחוֹק. בּוֹ בַּיוֹם הֶחְלִיטָה רִינַת לְהִתְחַפֵּר בִּשְׁתִיקָתָהּ, לְהִסְתָּתֵּר בְּקוּנְכִיָתָה, וּלְהִמָּנַע כְּכֹל שֶׁתוּכַל, מֵחֲוָיָה נוֹסֶפֶת שֶׁכָּזֹאת
בימים הבאים הקשיבה רינת /היתה קשובה לדִּיאָלוֹגִים שהתרוצצו בראשה.
הַדִיאָלוֹג הַפְּנִימִי הֶחָזָק בְּיוֹתֵר אָמַר לָהּ שְׁיֵש לָהּ קוֹל, הִיא הָיְתָה מְשֻׁכְנַעַת בְּכָךְ. שֶׁהָיוּ לָה מִלִּים, הִיא שָׁמְעָה אוֹתָם בְּרֹאשָׁהּ. הִיא אֲפִילוּ שָׁמְעָה אֶת עַצְמָהּ מְדַבֶּרֶת כְּשֶׁהִיא הָיְתָה לְבַדָהּ. הַמִלִים נִשְׁמְעוּ שְׁלֵמוֹת, בְּרוּרוֹת וזהות לאֵלּוּ שֶׁדֻברוּ סְבִיבָהּ.
רַק בְּבֵית-הַסֵפֶר (כְּשֶׁהִיא הָיְתָה), אוֹ בִּרְגָעִים שֶׁהַמוֹרָה הָיְתָה מַצְבִּיעָה עָלֶיהָ וּמְבקשת לְהַקְרִיא אֶת שִׁיעוּרֵי הַבַּיִת מִמַּחְבָּרְתָּהּ, נָסוֹג קוֹלָה של רינת וְנֶאֱלַם. כְּאִילוּ בָּא מְעַרְבֵּל גָּדוֹל וְרִיסֵק אֶת מִילּוֹתֶיהָ עוֹד לִפְנֵי שֶׁיָצְאוּ מִפִּיהָ.
אֲבָל/אולם בּוֹ-זְמַנִּית, בְּאוֹתָם רְגָעִים פֻּמְבִּיִים, הִתְיַצֵב בְּדִּיאָלוֹג הַפְּנִימִי שֶׁלָּהּ גַם קוֹל אַחֵר. קוֹל קְטַנְטָן, זַעֲרוּרִי שֶׁלָּחַשׁ לָהּ, “חוֹמַת הַשְּׁתִיקָה שֶׁלָךְ רַק מַגְבִּירָה אֶת מְצוּקָתֵךְ וְאֶת פַּחֲדֵךְ, מַקְטִינָה אוֹתָךְ, מַחְלִישָׁה אוֹתָךְ וּמַנְצִיחָה אֶת בְּדִידוּתֵךְ. אַל תְּוַתְּרִי, גַיְסִי אוֹמֶץ ודַבְּרִי, הִלַּחֲמִי ועִמְדִי עַל שֶׁלָךְ”!
מֵרֹב קוֹלוֹת וּמִלִּים מְנֻגָּדוֹת-סותרות בְּרֹאשָׁהּ, הִתְבַּלְבְּלָה רִינַת, נְבוֹכָה וּתְחוּשָׁה שֶׁל בּושָׁה וְחֹסֶר אוֹנִים תָּקְפוּ אוֹתָהּ. הִיא לֹא יָדְעָה מַה לַעֲשׂוֹת וּלְאָן לִפְנוֹת כְּדֵי לָצֵאת מִמְּצוּקָתָהּ.
.כָּל כָּךְ הַרְבֵּה מִלִּים מִסְתוֹבְבִים לִי בָּראשׁ וְכֹּל כָּךְ הַרְבֵּה רְגָשׁוֹת רוֹחֲשִׁים בְּתוכי- בְּקִרְבִּי- בִּי” אָמְרָה רִינַת כִּמְעַט בְּקוֹל רָם, “רַעְיוֹנוֹת, מַחֲשָׁבוֹת וּרְגָשׁוֹת שֶׁאֲנִי רוֹצָה לְבַטֵא אֲבָל קָשֶׁה לִי לדַבֵּר, להִתְבַּטֵּא ולַעֲמֹד עַל שֶׁלִי, מָה אֵעֱשֶׂה?”
רִינַת חָשָׁה שֶׁהִיא לְבַדָּהּ בָּעוֹלָם באותם רגעים.
(הַפִּתְרוֹן הַפָּשׁוּט בְּעֵינֶיהָ הָיָה לְהִתְעַלֵּם מֵהַקּוֹל הַזָּעִיר וּלהַמְשִׁיךְ כָּךְ אַךְ הַחְלָטָה זוֹ הִשְׁאִירָה טַעַם מַר בִּשְׂפָתֶיהָ.(יותר מכל) בחלומותיה חלמה רינת על הזמן בּוֹ הִיא תִּתְעַנֵג עַל הַרֵיחַ וְהַטַעַם שֶׁל לִהְיוֹת מוּבֶנֶת לְעַצְמָה וְעַל יְדֵי כָּך מוּבֶנֶת לְמִישֶׁהוּ . כשהיא תוכל להקשיב לעצמה מישהו יקשיב לה. לכשתִּראֶה את עצמה יראו אותה והיא תהיה חשובה בעיניהם. מאוד רצתה להרגיש מחוברת, שייכת ולהיות בין חברים כמו אלו שהיו לה לפנים).