פרק 3 – הכלב החדש – (קיטנת הקיץ)
קַיְטָנַת קַיִץ הוּצְעָה לַיְּלָדִים בְּבֵית ספרה. רינת דִּמתָה לעצמה שבקיטנה יוצעו פְעִילוּיוֹת סְפוֹרְט שׁוֹנוֹת כְּמוֹ שְׂחִיָּה, כדור-סל וְכַּדּוּר-עָף. ועוד קוותה שההצע המגוון של חוגי אֹמָנוּת וּמְלֶאכֶת-יַד יהיה עשיר ומעניין וימשוך ילדים שוחרי אמנות כמוה, אליהם תוכל להתחבר. עוד לפני שנפתחה הקיטנה דִּמְיְנָה רינת איך ימי הקיץ החמים ימולאו בפעילויות, משחקים עבודות מלאכת-יד וצִיוּרִים שינתבו את היצירתיות שבה וישמחו אותה ואת הוֹרֶיהָ.
ואָכֵן הוֹרֶיהָ רָשְׁמוּ אֶת רִינַת לַקַּיְטָנָה.
בַּבּוֹקֶר הַרִאשׁוֹן שֶׁל הַקַּיְטָנָה הִגִיעוּ יְלָדִים מוכרים מִבֵּית סִפְרָהּ ויְלָדִים אַחֵרִים מִכָּל רַחֲבֵי הַשְׁכוּנָה, שֶׁרִינַת לֹא הִכִּירָה. אַחֲרֵי חֲלֻקָּה לִקְבוּצוֹת וְשִׂיחַת הֵכֵּירוּת קְצָרָה עִם הַמַדְרִיכִים, הַיְלָדִים הֶעֱלו רשימה שֶׁל הַצָּעוֹת לְחוּגִים בָּהֶם הֵם רוֹצִים לְהִתְמַקֵּד הַקַיִץ. לְתדהמתָהּ שֶׁל רִינַת הַרְשִׁימָה לֹא הָיְתָה מְגֻוֶּנֶת וְלֹא כָּלְלָה צִיוּר, מלאכת-יד וּפְעִילוּיוֹת סְפּוֹרְט כְּמוֹ שֶׁצִפְּתָה. רוֹב הַיְלָדִים הִסְתַּבֵּר לָה, אָהֲבוּ מַחֲזוֹת תֵּיאַטְרוֹן וְשָׂמְחוּ על כך שקַיְטָנַת הַקַיִץ ספקה לָהֶם הִזְַמְנוּת לִבְחוֹר מַחֲזֶה עַל פִּי רצונם. יוֹתֵר מִכֹּל הסבירו הילדים הם אָהֲבוּ אֶת הַעוּבְדָה שֶׁנִּתְּנָה לָהֶם מִסְגֶרֶת עִם יַד חָפְשִׁית לְהַעֲלָאַת מַחֲזֶה בּוֹ הֵם יְכוֹלִים להַבִּיע עַצְמָם עַל אוֹרוֹת הַבָּמָה עַל רֶקַע תַּפְאוּרָה מַרְהִיבָה, וּלְהַפְלִיג בְּדִמְיוֹנָם וְלוּ רַק לְכַמָּה שָׁעוֹת, לְזְמַן אַחֵר, לְארָצוֹת אֲחֵרוֹת, לְבוּשִׁים בְּתִּלְבּושׁוֹת מגֻוָנוֹת וְסַסְגוֹנִיוֹת.
הַהַחְלָטָה הוּכְרְעָה בְּהַצְבָּעָה עַל יְדֵי הַיְלָדִים עצמם. רוב הילדים בחרו בהצעה של הַעֲלָאַת מַחֲזֶה, ניהול חֲזָרוֹת יוֹמִיוֹמִיוֹת והוֹפָעָה מלֻטשת לִפְנֵי הוֹרִים וְחֲבֵרִים ביום האחרון לקיטנה/בְּסוֹף הַקַּיְטָנָה.
כשההחלטה הוכרזה במגרש בית-הספר רינת חשה כאילו רוחה צנחה כאבן כבדה לקרקעית הים. רִינַת הָיתָה כָּל כָּךְ מְאֻכְזֶבֶת/אכזבתה היתה גדולה.
הדחף הראשון שאחז בה בָּרֶגַע הזה היה לָקוּם וְלָרוּץ במהירות האפשרית ובְּכָּל כּוֹחוֹתֶיהָ הַבָּיְתָה. כל שרִינַת רָצְתָה באותו רגע היה לפרוק את אכזבתה, ולהתנחם בגִינָּתָהּ עם צעצועיה, ויותר מכל לְשחק עם חבריה בשכונה.
מסביבה היתה התפרצות נרגשת וקריאות שמחה רמות. בתחילה נדמה היה לה שהיא היתה הילדה היחידה שלא קפצה משִֹמחה עם כולם. כשהגניבה מבט לצדדים הופתעה לראות ילדה אחת שישבה במרחק מה ממולה. בים הצהלה הגועש סביבה נדמה היה שהילדה דבוקה/קפואה על מקומה בעל כרחה ופניה החיוורות והעצובות קוראות לעזרה.
רינת מיקדה את מבטה על הילדה ממול, עיניהן השתהו זו על זו כמו החליפו מלים.
רינת קמה ניגשה אליה והתישבה לצידה, “אני רינת” אמרה, והפתיעה את עצמה במשפט הקולח. “מה שמך?” שני ענתה הילדה. בואי אעזור לך לקום”, אמרה רינת. “הקביים שלי… איפוא הקביים שלי? הם היו כאן לצידי קודם ונעלמו פתאום !”קראה שני נואשות.
קריאותיה הרמות פלחו את האוויר, שתיקה סמיכה השתררה וכל העיניים הופנו לשני. קריאתה ופניה כאילו הובילו/הוליכו את עיני כולם לעבר קבוצת ילדים בקצה המגרש שהצטופפה סביב ילדה בשעונה במעשה קונדס על זוג קביים שנראו קטנות ממידתה.
שערם הפרוע ורסיסי השמחה הקולנית עדיין נצנצו בעיניהם, כמו נתפשו בקלקלתם.הדמות הבולטת היתה ילדה בעלת פנים ארוכות חדות סנטר, עיניים חומות קטנות ושערות חומות דקות וישרות שגככו על לחייה כאילו להסתיר את אודם סמיקותן המתפשט. הרגע היה מתוח ואף אחד מהילדים לא ידע מה עומד להתרחש.
שני ורינת נעצו עיניים בילדה ובקביים. והילדה, מוקפת בתומכיה שקראו קריאות קצובות מיכאלה! מיכאלה1 מיכאלה1 הביטה עליהן במבט שאמר התנשאות ולגלוג מעורבב בכבוד מובס כאחד.
ופתאום בתנועה/במחווה בוטה וכועסת השחילה מיכאלה את עצמה מחוץ לקביים, זרקה/השליכה אותם לאדמה, הגביהה את סנטרה וירתה מבט עוין לעבר רינת ושני.
רינת עשתה את הצעד הראשון. היא התקדמה לכיוון מיכאלה וקבוצתה. התכופפה באטיות חשדנית, הרימה את קביה של שני, חזרה אליה בצעדים מהירים יותר, הגישה לה אותם ביד אחת ובידה השניה תמכה בשני ועזרה לה לקום.
הנה הקביים שלך! ” “תודה” אמרה שני והושיטה את ידה לקבלן.
אנחת הקלה נפלטה מפי שני ובמיומנות זריזה מיקמה את זרועותיה לתוך הקביים כשעיני כולם עוקבים אחרי תנועותיה.
“נלך?” שאלה רינת את שני, וחיוך רחב התפשט על פניה. “נלך/כמובן/בהחלט” ענתה שני והחלה ללכת. בַּהֲלִיכָתָן האיטית זוֹ לְצַד זוֹ שָׁכְחָה רִינַת כליל שֶׁלִפְנֵי כַּמָה דַקוֹת הִיא רָצְתָה לַרוּץ בִּמְהִירוּת הביתה .
את צעדיהם הראשונים זו לצד זו עשו בשתיקה, כמו למדו ברגעים האלה להתרגל לקצב החדש והאחת לשנייה. המִלִים הָיוּ מְיוּתָרוֹת כָּאן. כְּמוֹ לֹא שִׁימוּשׁיוֹת. רינת הִתְחַבְּרָה לַיַלְדָה הַזֹאת ובִּין רֶגַע הִרְגִישָׁה שֶׁשָׁנִי הָפְכָה לְחַבֵרְתָה הַקְרוֹבָה. שְׁתֵיהֶן יָדְעוּ שֶׁהֵן רוֹצוֹת לַצֵאת מִכָּאן. שֶׁהֵן לֹא רוצות להשתתף בקַייטַנַת בֵּית-הַסֵפֶר. מַה שֶׁהָיָה חָשׁוּב וְנָעִים בְּאוֹתוֹ רֶגַע הָיתה המחשבה שֶׁשתיהֵן הוֹלְכוֹת לַשְׁכוּנָה, לַגִינָה לְשַׂחֵק בְּיַחַד כָּל הַקַיִץ.
“חֲלִיתִי בְּפּוֹלְיוֹ בגִיל 5 לִפְנֵי שֶׁהוּמְצָא הַחִיסוּן” אָמְרָה פִּתְאוֹם שָׁנִי כְּאִילוּ קָרְאָה אֶת מַחְשְׁבוֹתֶיהָ שֶׁל רִינַת וְהִסְבִּירָה “רַגְלַי נִשְׁאֲרוּ קְטַנוֹת וְחַלָשׁוֹת מֵאָז, וְאֲנִי זְקוּקָה לקַבַּייִם כְּדֵי לָלֶכֶת”.
כשֶׁעָצְרוּ רינת וְשָׁנִי בַּהֲלִיכָתָן לָנוּחַ קִמְעָה שָׁמְעוּ נְבִיחוֹת שֶׁל כֶּלֶב מִמֵרְחָק. הֵן הִבִּיטוּ לְכֹל עֵבֶר עַד שׁבִּקְצֵה הַרְחוֹב עֵינֵהֶן קָלְטָה דְּמוּת שֶׁל כְּלַבְלַב קטָן מְשׁוֹטֵט, מְיַילֵל וּמִתְקדֵם בְּאִטִיוּת לְעֶבְרָן. הוּא הָיָה רָזֶה, פַּרְווָתוֹ חוּמָה-אֲדַמדַמָה וְעֵינָיו עֲצוּבוֹת מְאוֹד. (לִפְנֵי שהִסְפִּיקָה לַחֲשׁוב) בעודן הולכות מַצְאָה עַצְמָה רינת מְסַפֶּרֶת בִּמִלִים קוֹלחוֹת לְשָׁנִי עַל נְבִיחוֹת הַכְּלָבִים שֶׁלָקְחוּ חֵלֶק בְּמַקְהֵלַת הַשִׁירָה הַלֵיילִית בַּחֲלומותֶיהָ וְעַל הִתָקְלוּתָה בַּכְּלָבִים הַאֲבוּדִים בְּדַרְכָּה לְבֵּית-הַסֵפֶר מִידֵי בּוֹקֶר. בִּדִיוּק (כְּשֶׁגָמרָה) כשסִיְימָה לסַפֵּר הִגִיעַ הַכְּלַבְלַב וְנֵעֶצַר לִפְנֵיהֶם. רִינַת רָכְנָה לִקְרַאת הַכְּלַבְלָב, הֶעֱבִירָה יָד עַל רֹאשׁוֹ, הִבִּיטָה בְּעֵינָיו, לִטְפָה אוֹתוֹ וְאָמְרָה “בּוֹא אִיתִי הַבַּיתָה, אֲנִי רוֹצָה שֶׁתִהיֶה שֶׁלִי.” רינת הֵבִיאָה אוֹתוֹ הַבַּיתָה וּלְשִׂמְחתָה נֵעֶתרוּ הוֹרֶיהָ לְבַקָשָׁתָהּ לאַמֵץ אֶת הַכְּלַבְלַב.
וְכָךְ מהקיטנה שלא הוגשמה עבורן רַכְשָׁה רינת חֲבֵרָה חֲדָשָׁה (שָׁנִי) וגַם מָצְאָה כֶּלֶב אָבוּד. רינת אִימְצָה אֶת הַכֶּלָב “אֶקְרָא לְךָ חוּמִי” אָמְרָה וְחִבְּקָה אוֹתוֹ חִיבּוּק חַם אָרֹךְ וְאוֹהֵב.
רינת הִתְקַשְׁרָה לְחוּמִי מְאוֹד וּכְאִילוּ בְּלִי להַרְגִישׁ, שָׁמְעָה עַצְמָהּ מְדַבֶּרֶת אֵילָיו בִּקְלִילוּת בְּלָשׁוֹן קוֹלַחַת דְבָרִים שֶׁלֹא סִפְּרָה לְאַף אֶחָד אחר. מִידֵי יוֹם הִיא שִׁתְפָה אותוֹ במַחְשׁבוֹתֶיהָ, חֲלוֹמוֹתֶיהָ וְרִגְשׁוֹתֶיהָ הָעֲצוּבִים וְהַשְׂמֵחִים כאֶחָד.
רִינַת לֹא חָשָׁה לְבַדה בַּעוֹלָם כשחומי היה לצידה