פרק 1 - הסוד
מַה שְׁמֵךְ יַלְדָה?
קָרְאוּ לפתע יְלָדִים זרים שעמדו מולה בְּקוֹל רָם וְתוֹבְעָנִי.
רִ….רִ…. רִי…נ …..ת…..
נִסְתָה רִינַת לֹאמַר אֶת שְׁמָה, אַךְ צְלִיל קְצַרְצַר, חוֹרְקָנִי, קָטוּם וְנִכְלָם יָצָא מִפִּיהָ.
אֵין לָךְ שֵׁם? צַחֲקוּ הַיְלָדִים
שָׁכַחְתְּ אֶת שְׁמֵךְ? חָה חָה חָה גִחֲכוּ לְעֶבְרָה
נִדְבְּקָה לָךְ הַלָשׁוֹן? הִמְשִׁיכוּ בְּלַעֲגָם.
רִינַת עָמְדָה מולם וְשָׁתְקָה.
גרונה נשנק, סגר את מיתרי קולה וכמו הפך את לשונה לפקעת קשרים.
כְאֵב חַד הִתְפַּשֵׁט בְּבֵית הֶחָזֶה וּבְבִטְנָהּ ושְׁתִיקָתָה הֵעִיקָה עָלֶיהָ כְּשַׂק גָּדוֹל שָׁחוֹר וכָּבֵד.
קרני השמש החמה הכו על ראשה כמו נוספו לחִיצֵי המלים שיָרוּ הילדים העוינים וצרבו את רינת בלעגם.
רינת מצאה עצמה בשכונה רחוקה עוינת וצחיחה.
רִינַת חָשָׁה שֶׁהִיא לְבַדָּהּ בָּעוֹלָם.
בעודה עומדת על רגליה מתבוססת בזיעת אִילְמותה חשה כאילו חבלים סמויים מושכים אותה חזק לאחור בקצב מתגבר והולך. כוח תאוצה חזק בלתי נראה כמו נמסך ברגליה וגרם לה לרוץ במהירות מהמקום.
לכשנעצרה לתפוש את נשימתה נקפו השאלות בראשה:
הֵיכָן אֲנִי?
לְהֵיכָן נִקְלַעְתִּי?
מַדוּע וּלְאָן נֶעֶלְמוּ חֲבֵרַי הַטוֹבִים?
נשיפותיה התכופות יבשו את גרונה, צמאונה גָבַר ולרגע נדמה היה לה שהיא במדבר. כשהביטה למטה על גופה ובגדיה עלו בראשה שאלות נוספות,
הַאִם הַנְמָשִׁים עַל פָּנַי וְגוּפִי שְׂעָרִי הַאָדוֹם מאיימים עליהם?
האִם בְּגָדַי הַשׁוֹנִים מְכֹעָרִים בעיניהם?
רינת הניחה אצבע על פיה, מששה את שפתה העליונה, ירדה לשפה התחתונה והעבירה אצבע מצד לצד כמו לאַשר שפִּיה לא התעוות (פתאום) ותהתה,
הַאִם פני משתנות כשאני מגמגמת?
מִילוֹתַי הַמְּגֻמְגָּמוֹת מוֹצִיאוֹת/מזמינות אֶת הַיֵצֶר הָרַע בַּיְלָדִים?
הַאִם הֵם חָשְׂפוּ אֶת סוֹדִי?
אט אט חזרה רינת לעצמה ובעיני רוחה הפליגה לימים שקדמו לרגע הזה וצחוקם של הילדים הזרים נמוג ונחלש עד שלא נשמע יותר באזניה….
רינת מצאה עצמה מהלכת בימים חמים בם הרוח שנשבה מרצועת החוף לא רחוק מהשכונה, נַשׂאה אֵדִי-ים מלוחים שדגדגו את נחירה. כמו הזמינו אותה להשתכשךְ במי-הים הכחולים, לחוש את החול זורם בין אצבעותיה, לערבבוֹ בְּמים ולבנות ארמון ומצודה שלרגע קצרצר הבטיחו עולם קסום מעבר קו האופק הרחב. עלתה בה התמונה של עוֹרָהּ שהָיָה בוהק ולבן שֶׁלֹא כְּמוֹ יְלָדִים רבים אֲחֵרִים שֶׁצֶּבַע עוֹרָם הֶיָה שָׁחוּם וְאָחִיד. אפילו זכרה את מגעה הקופח של הַשֶּׁמֶשׁ הַיָּם-תִּיכוֹנִית על גופה ואיך הופתעה לגלות שהיא צִיְּרָה עַל עוֹרָהּ הַלָבָן, נְמָשִׁים קְטַנִּים וּגְדוֹלִים כְּיַד הַדִמְיוֹן הַטּוֹבָה עָלֶיהָ.
יום אחד מיוחד עלה בזכרונה. הבוקר בו רינת לבושה בשמלה ירוקה המתנדנדת לקצב הליכתה, תַלְתַּלִּים זְהוּבִּים מקפצים מרֹאשָה וחיוךְ טבוע על פניה העגולות הזמינה את ילדי שכונתה לשחק בגינתה המלבלבת. איך בני ובנות שכונתה, קִיבּוּץ גָּלוּיוֹת מִמְדִינוֹת שׁוֹנוֹת, נמשכו לחצרָה כְּדְבוֹרִים אֶל פֶּרַח, נִשְׁבּוּ בְּקִסְמָה וּבְשִׂמְחָה הִצְטָרְפוּ לשחק בצעצועיה החדשים שנדפו ריח של ארץ אחרת.
היא חזרה ליום כשרינת וחבריה פָּתחו את שׁער חצרה הקטן והחלו ללכת בעקבות משחקיהם הדמיוניים. ניחוח עַז של אביב עמד-ריחף באוויר. הם יצאו משכונתם הקטנה ומצאו עצמם במהרה בִּשְׂדֶה סִתְוָנִיּוֹת סְגוּלוֹת וכלניות אדומות. הם חָצוּ שְׂדוֹת סביונים צְהוּבִּים שֶׁצָמְחוּ פֶּרֶא, וּלְבַסוֹף עָבְרוּ בְּמֶרְחָב שֶׁל נַרְקִיסִים תְּמִירִים. כִּתְרָם הַלָבָן וְנִיחוֹחַ הַבּוֹשֶׂם הַמָּתוֹק שֶׁנָּדַף מֵהֶם כְּמוֹ שִׁיכֵּר אֶת רֹאשָׁם, הִרְחִיב אֶת גְרוֹנָם וְהִגְבִּיר אֶת שִׁירָתָם הַשְׂמֵחָה.
רינת התענגה בזכרונה על תחושת האהבה והבטחון שחָשָׁה בֵּין חברי שכונתה. באזניה שמעה איך מִילּוֹתֵיהֶם קָלְחוּ בְּנוֹעַם, את פִּרְצֵי הצְחוֹק התְּמִימִים שהִתְגַּלְגְּלוּ מִפִּיהֶם, וְשִׁירתם שֶׁכמו הוֹסִיפה קפיץ לְצַעֲדָם.